שני ארונות / יוסי דנה
"כדור של צלף סורי דייק כל הדרך לליבו של טוראי ראשון אבי אברהם קולצקי והוא נהרג במקום.
בן 19 היה במותו, השאיר אחריו זוג הורים ואחות.
הלווייתו תתקיים מחר בשעה 11 בבית העלמין הצבאי בקרית שאול"
בהודעה זו נפתחה אמש מהדורת החדשות של גלי צהל.
שמו של החייל והאירוע הותירו תחושה ששוב מדובר במלח הארץ.
בחייל קרבי שלחם בגיזרת הלבנון כמו כל הודעה מהסוג המצער הזה.
אך למען אמת, אבי לא היה גיבור.
גם לא מנהיג, כריזמטי או אהוב.
וודאי לא הפרח של הכיתה וגם לא הילד המבריק.
ילד פשוט שעל שתי אצבעות אפשר למנות את כל החברים שלו.
מעולם לא הייתה לו חברה וגם לא ידע הרבה על החיים.
סיפורי התנדבות, גבורה, מנהיגות וטיול למזרח עם חברים שלפני הצבא, לא תשמעו עליו.
אבי היה ילד מופנם חלש ועצוב.
הדבר המשמעותי ביותר בחייו של אבי היה הקשר עם רחלי אחותו.
רחלי או חולי כפי שנהג לקרוא לה, נולדה ב-22 בספטמבר 1965
בדיוק ביום בו נהרג אבי, מלאו לרחלי 17.
על אף שצעירה רחלי מאבי בשנתיים, הייתה הבוגרת, החכמה, המייעצת והתומכת.
היופי החיצוני פסח על אבי שנהג תמיד לומר שחולי לקחה את כל היופי במשפחה.
שיערה הג'ינג'י גומות החן ועיניה הכחולות הקסימו וכבשו את כולם וזה עוד לפני שפלטה משפט שהבהיר לכולם, אני האור ואתם החושך.
נועה, חברתה הטובה ביותר של רחלי הייתה גם היא קרובה לאבי.
היא ראתה בו את הבעל המיועד שלה,
כי גם היא כמוהו, מופנמת שחיה בצילה של רחלי.
הוריהם ניצולי השואה של אבי ורחלי עלו מפולין וניהלו אורך חיים סביב נורת הפלורצנט, פירה, עוף מכובס ומיץ אשכוליות פושר.
עצבות של אור, עצבות של צלחת ועצבות של חיים.
רחלי שהעדיפה צ'יפס על פירה הייתה השונה במשפחה.
היא זו שהפיחה חיים והייתה כועסת שהווליום נמוך מידיי.
אבל גניה וזלמן לא ניתנים לשינוי, כך נולדו וכך ימותו.
המכה שניחתה עליהם עם מותו של בנם אבי וודאי לא תפיח שמחה בביתם ונורת הנאון תדהה עד תכבה.
בלוויה של אבי, נכחו מעטים כשבאופן מפתיע ביקש אחד החיילים ששירת איתו לשאת הספד.
הוא ניצב ליד הארון המכוסה בדגל ישראל.
שתק, בכה ואז אמר…."אבי היקר, יומיים לפני הסופש בו החלטנו לשבת עם המשפחות שלנו ולהודיע להם שאנו יוצאים מהארון, אתה נשאר בארון ואני נשאר לבד.
אבי לא באמת חי, הוא פשוט נולד, גדל ומת.
Leave a Reply