עין חצבה / יוסי דנה

11 לפברואר  1988 תחנה מרכזית באילת, מעט לפני חצות שבין חמישי לשישי, ממתין לאוטובוס שיחזיר אותי הביתה לסופ’ש רגוע לאחר חמישה ימי מיון ומבחנים בנסיון להתקבל לצוות הווי ובידור של מלון בינוני שגם אליו לא הצלחתי להתקבל.

התחנה חשוכה, אין נפש חיה, הכל סגור, קר ומנוכר.

אין פה קפה, וודאי לא מאפה וגם לא מישהו לגלגל איתו שיחה.

סגריה ועוד אחת, שוב מציץ בשעון הישן שתלוי שם מקום המדינה.

מקווה שהוא מדויק, מנסה לחמם עצמותיי בקפיצות במקום והזמן בקושי גורר מחוגים.

הנה מגיע בחור…ועוד אחד, בחורה… אט אט נאספים כעשרה ממתינים …. הבחורה, נראית כמו סנטה קלאוס, שמלה לבנה ועליה מעיל אדום, היא מוזרה חשבתי לעצמי תוך שהיא נועצת בי מבט בוחן. הם מגיעים מתיישבים קרוב אליי. “אתה מחכה הרבה זמן” שאלה הבחורה.

“בערך חצי שעה אבל עוד חמש דקות האוטובוס אמור להגיע”

לא סיימתי את המשפט, הוא מגיע והבית נראה קרוב מתמיד.

עולה לאוטובוס. מתיישב בספסל האחורי. מנסה למצוא לעצמי תנוחת מנוחה שלא לומר  תנוחת שינה.

מסתובב ימינה ושמאלה כמו תר אחר אבידה והבחורה שנראית כמו סנטה קלאוס  שואלת  “אפשר?” וכוונתה לשבת בספסל האחורי.

“כן בטח” נפלט לי…..

כל האוטובוס ריק ודווקא לידי היא רוצה לשבת… מלמלתי לעצמי

היא בפינה אחת, אני בשניה תפסתי אלכסון וניסיתי להרדם תוך כדיי שהנהג כבר עושה דרכו צפונה.

הרדיו משדר  לייק אה בריג’ הובר טראבל וואטר של סיימון וגרפינקל, החימום מנעים לי את הנשמה, המחשבות אט אט מסדרות עצמן בזו אחר זו.

לפתע מסתובבת אליי השותפה לספסל  ואומרת לי “אולי תגיד לנהג שיכבה את המזגן, אני מתה מחום”

זה היה משפט הפתיחה וכעבור שעה כבר היינו בשיאן של שיחות על העולם, על הבריאה, על שלום ומלחמה,  על אהבה, חיים מוות ומה שביניהם.

ספרתי לה שאני עורך דין שחוזר מסדרת דיונים בבית משפט באילת היא התלהבה, סיפרה שזה היה חלום חייה ללמוד משפטים, היא ניסתה לומר עוד מילה על הנושא ולא יכולתי שלא להעביר אצבע על שפתיה בתנועה שנעה בין ….שששששש לבין מגע לשם מגע.

היה נעים ופתאום הרגשנו קרובים והחיבור היה מושלם.

מזג האוויר הסוער בחוץ, הגשם בשילוב החום באוטובוס, המבט המהפנט שלה, המוסיקה ברדיו והחיוך שלה עשו לי לאהוב אותה.

שתקנו והתחבקנו בשתיקה נעימה שמחברת פערים ונושאים  שלא דנו בהם.

אהבנו בשתיקה, אהבנו את הלא נודע, אהבנו בחושך שנשטף מעת לעת באור בוהק שהגיע מרכב חולף והאיר את פניה הלבנות.

היא לבשה מבט מיוחד שלא ראיתי מימיי והיא פשוט הייתה מושלמת.

עצרנו בעין חצבה ירדנו להתרענן, אכלנו שתינו ואז כשהאוטובוס חזר למסלול, כאילו התעוררנו מחלום והיא התחילה לספר שקוראים לה יסמין פרץ בת 23, היא סיפרה לי  על משפחתה בת 7 נפשות, משפחה קשת יום שגרה בשכונת התקווה, האב בעל חנות מכולת שכונתית, האם עקרת בית. אחים שהסתבכו  בעולם הפשע בשל חוסר מזל והיא שהרגישה מחנק בשכונה הקשה, החליטה לקום ולצאת מהמעגל המשפחתי כדיי ללמוד מה הוא חופש, עצמאות וחשיבה על עתיד טוב יותר.

תוך כדיי שאנחנו מחובקים קבלנו את הידיעה המצערת מהנהג שהגענו לתחנה הסופית בתל אביב.

ירדנו, בקשתי את מספר הטלפון שלה, היא סרבה ואמרה לי

“בבקשה אל תחפש אותי, בוא נשאיר את זה ככה…”

זהיתי דמעה על פניה הטהורות והלבנות, עזרתי למעילה האדום לעטוף אותה חזק יותר.

נשקתי את שפתיה האדומות ולחשתי לה באוזן…”נהיה בקשר”.

היא חייכה במבט שרומז, לא ! ונפרדנו.

לקחתי מונית ונסעתי הביתה.

כמובן שלא הצלחתי לעשות כלום ולא היה רגע שהיא לא טיילה לי במחשבות כל הבוקר.

בצהריים נשברתי ושעתיים לפני שהשבת עושה דרכה אלינו, החלטתי לקחת את הרכב ולנסוע אליה הביתה.

כל הדרך מהרצליה לשכונת התקווה אני מנסה לדמיין איך היא תקבל אותי, האם בכעס, האם בחיבוק ואהבה. איך ההורים שלה יגיבו.

לא היה לי מושג איך אמצא אותה אבל הייתי נחוש כפי שלא הייתי מעולם.

הגעתי לשכונת התקווה, נכנסתי בין הבתים, שאלתי על מכולת שכונתית של אדון פרץ, הפנו אותי לרחוב צדדי קטן. נכנסתי למכולת וראיתי איש שלבש פנים נפולות ועיניים עצובות.

שאלתי בנימוס “סליחה, אתה אדון פרץ?”

“כן” ענה לי “מה אתה רוצה מותק?”

שאלתי “אתה אבא של יסמין?”

“כן נשמה, מה אתה רוצה?” אמר לי בקול עצוב

“אני מחפש אותה, חזרנו  הבוקר יחד מאילת, שכחתי משהו אצלה בתיק ואין לי את הטלפון שלה”

הסתכל עליי אדון פרץ ובשאגה שצמררה אותי אמר ” באת לשגע אותי??? אם לא תסתלק מפה, אני קורא לבנים שלי, הם ישחטו אותך, תעוף מפה כלב בן כלב”

לא הבנתי את הכעס שלו, חשבתי אולי הוא סתם מטורף, לא שפוי. אין לי מושג רק הבנתי שכדאי שאצא משם…..,ואכן יצאתי משם כל עוד נפשי וגופי מחוברים.

בדרך לרכב, ראיתי שתי בנות בסביבות גיל העשרים, שאלתי אותן, “סליחה אתן מפה? אני מחפש את הבית של יסמין פרץ, מכירות?”    

 

 

 

הן הסתכלו עליי במבט תוהה משהו, ענו לי “כן, זה הבית” והצביעו  על הבית ממול.

נגשתי כמה נקישות על הדלת ואין מענה, הקשתי מעט החלטי וחזק יותר והדלת נפתחה קלות. הצצתי פנימה ומול דלת הכניסה על הקיר ממול תלויה תמונה גדולה ובתמונה יסמין פרץ היפה עם  אותה חולצה לבנה ומעיל אדום.

                     

“סליחה מי אתה?” שאלה הגברת שבאה מכיוון המטבח לפחות על פי המגבת  והסכין שאחזה.

“שלום, אני מחפש את יסמין, חזרנו יחד הבוקר מאילת ושכחתי משהו אצלה בתיק”

 

“אדוני אתה מתבלבל עם יסמין אחרת, אני מבקשת ממך שתלך מפה”

לא גברתי, אני לא מתבלבל, אני מדבר על יסמין פרץ זו שבתמונה”

 

יסמין שבתמונה, זו הבת שלי ולפני שנה, היא נהרגה בתאונת דרכים בכביש הערבה”

 

באותה שניה הרגשתי חבטה אדירה שטלטלה אותי כמו שלא הרגשתי מימיי.

 

זאת הייתה הבחורה שנראית כמו סנטה קלאוס וישבה בקצה השני של הספסל האחורי, היא העירה אותי בפראות כי רצתה לרדת בתחנה של עין חצבה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.