ג’נטלמן אמיתי / יוסי דנה
הימים ימי אוגוסט הלוהטים של קיץ 85′
שישי אחר הצהרים חוף הנכים בהרצליה.
שוכב על מגבת שיודעת להכיל את גופי ואת הספר שאני מנסה לקרוא ללא הצלחה יתרה.
הסיבה שרועה על מחצלת, לא הרחק ממני.
רק חמישה אולי שבעה מטרים מפרידים בינינו אך נראה כרחוק תמימה מחרמן.
היא עלמה צעירה שנראית כמו ציור משולב של סנדרו בוטיצ’לי ובטהובן.
מצד אחד שלימות מדויקת ומצד שני שמלתה הקלילה שמתנגנת ונעה לצלילי הרוח כמו אומרת שירת החיזור.
מעריך שהיא בשנות העשרים הראשונות לחייה בערך בת גילי.
שזוף, שרירי, גברי, מנסה בכל מעודי להתנועע באלגנטיות על גבול ה”קשה להשגה”.
והיא אף לא מבט אחד לכיוון שלי.
“מה יש לה?” שואל את עצמי שאני לא מעניין אותה.
קם, לוקח את המגבת, את הספר ואת עצמי והולך להתיישב לידה.
באופן מפתיע היא מחייכת ואומרת “וואו הבהלת אותי”
“סליחה” אני עונה ומייד ממשיך “שעה מנסה לקרוא ולא מצליח, שיבשת לי את תדר המחשבות והראדר יצא מכלל שימוש”
היא מושיטה את ידה ואומרת “נעים מאוד אני מישל”
משם הדרך לשלוש שעות משובחות של צחוק, פילוסופיה וחיזורים הייתה קצרה.
שבע בערב השמש כבר עושה דרכה להאיר את החצי השני של הכדור.
אני מריץ בראשי תסריטים שונים על היצור המושלם ששרוע לידי
ואז אומר לה “שנזוז?”
היא מבקשת את עזרתי כשהיא מושיטה ידה, אני אוחז בה, היא נעצרת, מישירה מבט ואומרת לי “אני נכה, אני משותקת ברגליים, מהרגע הראשון רציתי לומר לך וחששתי שתלך, הכל היה כל כך נעים ופחדתי להפסיד אותך…אם תרצה לעזוב וללכת אבין….”
מבלי לחשוב פעמיים עניתי לה “מעולם לא הבנתי למה היושב במרום העניק לי רגליים כל כך חזקות, עכשיו אני מבין, זה כדיי שאשא את עצמי ואותך”
היא פרצה בבכי כששתי ידיה פרוסות בפוזה של “בוא לחיבוק”
התכופפתי, התחבקנו , הרמתי ולקחתי אותה לג’יפ שחיכה לה לא הרחק. חזרתי שוב להביא את המחצלת וגיליתי שתי כביים תחתיה.
חזרתי הנחתי הכל בכסא לידה, מסרה לי את כתובת ביתה שבכפר שמריהו וסכמנו שאגיע בעשר לאסוף אותה.
בין מליון לשלוש מליון מחשבות רצו לי בראש מהרגע שנפרדנו עד שהייתי מחוץ לביתה בשעה שקבענו.
איך יהיה?
מה יהיה?
נעשה אהבה?
לא נצליח?
היא יכולה?
יש לזה עתיד?
היא יכולה להביא ילדים?
מעולם לא היה לי קשר כלשהו עם נכה וזה הזוי ולא ברור.
יחד עם זאת, היא קסם בלתי רגיל כמו שלא פגשתי מעולם.
היא מגיעה לרכב תוך כדיי שהיא גוררת עצמה עם הכביים.
נכנסת מחייכת, אני מתקרב לנשק על לחייה וקולט מישהו מציץ מחלון ביתה.
נוסעים ומעבירים את הזמן בשיחות, בשתיקה, שומעים מוסיקה, מדברים על החיים ובעיקר צוחקים המון.
השעה כבר שתיים בלילה, במודע או שלא אנחנו נכנסים עם הרכב לחורשה הצמודה למבואות הירקון שתמיד עושה לי תחושה של טבע פראי הדומה ליערות ברזיל.
יוצא מהרכב.
נושא אותה ומושיבה על מכסה המנוע ונעמד מולה.
נוגעים, מנשקים והלהט בגופנו מתגבר.
לא מצליח לחשוב איך יהיה…
ואז היא אומרת לי “יוס, אין לי אפשרות לעשות כלום כשרגליי כפי שהן, לא יכולה לפשק אותן”
אני שותק במבוכה והיא ממשיכה…”יש לך חבל?
אני שואל המום “מה? חבל? כן יש לי”
היא מציעה שאקשור את רגליה כל אחת לעץ סמוך ו…
מבלי לחשוב יותר מידיי, מוציא חבל ארוך מהבגז’, קושר רגל ימין לעץ אחד ואת רגלה השמאלית לעץ אחר ועושים סקס לא רע בכלל….
מסיימים את האקט שנראה הזוי משחרר את החבלים מחזיר אותה לרכב ונוסעים.
השתיקה הייתה לא קלה…כעבור עשר דקות, צחוק מטורף שלה שבר את השקט הנורא ולא יכולתי שלא להדבק בצחוק המדבק הזה.
צחקנו אהבנו והבטחנו שנאהב.
הגענו אליה לרחוב וכמות הניידות שעמדו שם הפחידו אותי.
לא הבנו מה קורה.
שוטרים בכל מקום לחץ והמולה אני מתקרב לבית, אבא שלה רץ אליי בריצה מטורפת, מסתכל על מישל שיושבת לידי פותח את הדלת ואומר לי “כל הכבוד יא מלך!! אתה תותח, תודה רבה !!!”
לא הבנתי כלום, אני אומר לו “על מה תודה אדוני?”
הוא עונה לי “אתה ג’נטלמן אמיתי, עד היום כל הגברים ברחו והשאירו אותה קשורה לעצים”
Leave a Reply