שולחן האבירים

שולחן האבירים שלי

החצר אצלנו, היא מרכז הבית.

גופי חימום וסגירת חורף,

מאווררים שמצננים קיץ,

ספסלי רביצה לאביב,

ופינת מחשבה לסתיו,

יש בה צמחיה  עשירה, תאורה נעימה. מנגל לנשמה, מקרר לשתיה  וטלוויזיה כבויה.

כל אלה ואותו.

כן כן אותו.

אותו שמונח במרכז האהבה שקוריה חצר ביתי.

שמונה שנים הוא ניצב בגאווה ללא נוע.

שמונה שנים שמשרת נאמנה כל פעילות עליו ומסביבו.

שמונה שנים או ליתר דיוק תשע בבוקר, שבוע לפני ערב ראש השנה של ספטמבר 2010.

לפניו היה מונח ולא אחר כבוד שולחן פלסטיק לבן שלא עמד תחת עומס משקלי כשנסיתי לטפס להחליף נורה.

נשבר שלא לומר התרסק והחזיר נשמתו שלא היתה בו לאיזה

אייס קנה בנה ויישבר,

וכך מוצא עצמי עומד בחצר סביב שברי פלסטיק כשבעוד מספר ימים אני אמור לארח 28 מכובדים המכונים משפחתי.

המחשבה על קניית אחר לא עלתה בי, אלא תשוקה בלתי נשלטת לייצר את החזק ביותר, היפה ביותר, האציל, שימושי ושלא יהיה אחר אלא מעשה ידיי להתפאר.

מבלי לבזבז אף לא רגע, פולט לכיוון אשתי שעסוקה בנקיונות הבית.

“אני הולך לבנות שולחן בן זונה”

רעיתי האהובה יוצאת בבהלה לחצר ושואלת “את מי קיללת?”

עניתי לה “את מה שהיה עד היום ובאותה נשימה ברכתי את מה שיהיה מהיום”

נכנסתי לרכב ונסעתי לקנות עץ, ברגים, צבע ועיצה.

לא יכול להתחייב שלא עברתי ברמזור אדום, גם לא אשבע שעצרתי בעצור.

רק זוכר עצמי אחוז תשוקה לבנות את פאר היצירה.

מדמיין איך יראה, מידותיו ואיך אטמיע נשמה שתנצור אהבתי בו לעולם.

בכניסה למחסן העצים זהיתי אדני רכבת ומייד הבנתי שהם ישמשו רגליו של אציל השולחנות שיפאר את חצרי בעתיד הקרוב  כלומר מחר בבוקר.

העמסתי הכל באופן שמעולם לא העמסתי ואין לי מושג איך הרשיתי לעצמי.

אבל המטרה מקדשת את פחחות גג הרכב.

מגיע, פורק, מוציא כלים ומתחיל לנגר, מודד, מנסר, מבריג, מדביק, מלטש, מהקצע, צובע וכל זה תוך שאשתי מנסה למנוע בטענה שלא אספיק, שלא יהיה מספיק יפה, חזק, ראוי ומתאים.

לא עצרתי לרגע מלבד כוס מים או בקבוק וגם זה בלחץ רעייתי פן אתייבש.

לא הכנסתי כלום לפה חוץ מאותו בורג קטן שהסתנן בין שיניי והגיע לקיבתי שיומיים אחרי נפלט בכאב ולא אתאר מהיכן.

12 בלילה של אותו יום בגובה  76 סנטימטר מרצפת הדק, ברוחב מטר ובאורך של ארבעה מטרים כבר ניצב השולחן במלוא הדרו עם שכבת צבע בגוון פוליסנדר כהה ועמוק.

כמעט גמור למעט ליטוש אבן מים ושכבת לקה נוספת שנעשתה  למחרת וללא ספק העניקה לו בצדק את התואר –

שולחן האבירים של יוסי.

רגליו מאסיבות דיים כמו מסוגלות לתמוך ביקום כולו.

אורכו ורוחבו מנחמים ומרחיבי לב.

עוצמתו כשל מפלצת ענק  שמתוך בחירה פשוט רגועה.

כושר סיבולת בלתי רגיל לשאת קור, חום, כתמים, נוזלים  ולעיתים כעסים.

מאז עד היום וכנראה עד אחרון הימים הוא איתנו בכל זמן ופעולה.

עליו אני רוקח תבשילים, מתוקים, מאפים וכתובים.

עליו אני מקמח מרדד בוצע ומתכנן.

עליו אנו אוכלים, מארחים, שותים ולעיתים שותקים.

הוא דומיננטי בנוכחותו.

הוא עיקר הדבר על אף כסאות הראטן שמונחים סביבו כמו משרתים הצמודים למלכם האהוב.

עם השנים נוספו בו נקודות חשמל לנוחיות האורחים ומגירה לנוחיות הכותב.

הוא מלא באצילות, נשמה, חיות, תנועה ואם יש משהו שהוא בלתי נתפס, זה  שאנו מכנים אותו- דומם !

כי הוא חי, הוא מהצומח ומשוכנע שהוא נושם.

 

 

 

 

 

 

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם