סיפור אהבה קצר אולי קצר מידיי,

סיפור אהבה קצר, אולי קצר מידיי.

 

“היא מלמלה משהו לא ברור, עיניה התגלגלו לאחור, היא צנחה על רחבת הריקודים. גופה ונשמתה כאילו כיבו עצמם….”

 

שלושה ימים קודם לכן, קיץ 1986, מרכז פתח תקווה, חמישי בערב חוגגים לאורלי יום הולדת 19.

זר ורדים לבן קלוע ככתר סביב שערה השחור והגולש. היא  יפה, אצילית, חכמה ומושלמת.

על פניו  נראית מאושרת אבל אני יודע שהיא פחות.

 

אורלי ואני חברים טובים, כלומר.. אני מאוהב בה והיא רואה בי אח.

פעם אחר פעם היא חוזרת ואומרת לי בקולה הנעים “יוסי, אני אוהבת אותך, אבל אתה כמו אח שלי ולעולם לא יהיה בינינו כלום”

ואני מתעקש לשכנע אותה שאם אחים אנחנו, אני לא שולל גילוי עריות.

 

היא צוחקת את הצחוק המיוחד שלה ואני ? אני סתם אוהב אותה יותר.

 

אורלי מספרת לי הכל ולכן אני יודע כמה רע לה עם ארז.

כן ארז החבר שלה, הבחור שגדול מאיתנו בשנתיים, הבחור היפה, המוצלח, השזוף, החתיך עם מכונית הספורט האדומה, עם החיוך המושלם והגומה שקורצת ומפזרת חן לכל בוחן.

 ועם כל החן הוא מאמלל אותה ביחס המשפיל, בזלזול, בחוסר הכבוד והאהבה שלו אליה.

אבל אורלי שלו ואף אחד  לא יכול להתקרב אליה או לערער את העובדה הזו.

  

מסיבת יום ההולדת גולשת ומלטפת בערגה את השעות שבין חצות לאור ראשון.

מרבית החברים  כבר נטשו ווודאי חולמים את חלומם השני.

כיבינו את המסיבה והתיישבנו על הספסל בחוץ, אורלי, ארז, לילי ירון אבי  ואנוכי. מעלים חוויות, סיפורים ובעיקר בדיחות.

היה מושלם  ומצחיק עד שוויכוח שגלש למריבה בין ארז לאורלי גדע את נעימות האווירה, ארז קם נכנס למכונית ונסע.

 

החברים התפזרו, לילי החברה הטובה של אורלי מנסה להרגיע ולנחם. התעקשתי שתלך ויהיה בסדר.  לוויתי את אורלי בהליכה כי כך העדיפה ואם אומר שזו הייתה ההליכה הקסומה והנעימה ביותר שצעדתי מימיי, זה עדין לא ימחיש כמה טובה ומהנה היא הייתה.

דברנו, צחקנו, התקרבנו ואף לרגעים ידה נגעה בידי,  מבט מחוייך וביישני ליווה את הרגע.

בא לי לצעוק “אורלי אני אוהב אותך” אבל התאפקתי ורק לחשתי…..”אני פשוט אוהב אותך”….היא הסתכלה עליי במבט הזה שיכול להמיס בטון וברזלים. היא חייכה את החיוך הזה שיכול להפשיר את גדול הקרחונים.

חייכה ואמרה לי “יוסי, נשבעת שגם אני אותך”

נדמה לי שזיהיתי דמעה שזלגה לה, או שזה היה יהלום שעשה דרכו מעיניה לשפתיה כאילו רומז….עכשיו היא טהורה עבורך.

 אחד הרגעים הקסומים שידעתי בחיי.

 

נגענו, נישקנו, חיבקנו, לטפנו ואהבנו …וואו כל כך אהבנו.

השמיים חייכו אני נשבע שהם חייכו. אור הכוכבים היפנט ופיזר אבקת קסמים על העולם וכל האווירה כאילו לחשה…..זה בסדר, אתם ראויים.

הגענו לביתה, שאלתי באינסטינקט מה את עושה בסופ’ש?

היא ענתה לי “ממש בעוד שעתיים אני אמורה להיות בגרעין, אני ולילי, הבטחנו שיוצאים לחגוג יום הולדת וחוזרות לסופ’ש לקיבוץ”

אורלי ולילי נחלאיות בגרעין שבקיבוץ נווה איתן.

הצעתי שתאסוף את כל הציוד, תבוא אליי ובבוקר תיסע לקיבוץ ולילי כבר תגיע לבד 

ואכן, עד שאורלי נכנסה לארגן ציוד, רצתי כמו מטורף חזרה לרכב שלי. היא כבר חיכתה לי בחוץ, ארזנו ונסענו אליי הביתה.

היו אלה שעות קסומות ומחברות עוצמתיות ואיכותיות כפי שטרם חוויתי מימיי….

נרדמנו עד הצהרים, מסע שכנוע לא קשה הניע את אורלי מלחזור לקיבוץ, היא הודיעה ללילי והשביעה אותה שאף אחד לא יידע ואורלי נשארה אצלי עד יום ראשון בבוקר.

זה היה סופ’ש של אהבה. של חיבור של חברות ועוצמות נדירות.

צחקנו אכלנו ועשינו אהבה כמו בסרטים. זה היה מטורף עם תחושה אלוהית ורצון שלא ייגמר לעולם.

סכמנו שניתן לשבוע לעבור ובמהלכו תודיע לארז שזה נגמר ביניהם ובסופש הבא כבר נהיה יחד מוגדרים כחבר וחברה.

 

בראשון בבוקר הקפצתי אותה לטרמפיאדה ומשם היא נסעה לקיבוץ.

 

הסתובבתי כל היום עם חיוך בלתי מחיק ובתחושה של חלום כמו של נער מאוהב.

 

למחרת בשש בבוקר הטלפון מצלצל. אני מתוך שינה עונה ועל הקו ארז שצועק לי “אורלי שלי הלכה !!!! אין לי את אורלי יותר

 

לא הבנתי חשבתי שהוא עלה עלינו, חשבתי  שגילה ומתקשר לצעוק ולהשתולל על שלקחתי לו את  אורלי .

שאלתי אותו “מה זאת אומרת///” מה אתה בעצם אומר לי?”

 

הוא צעק לי “מה אתה לא מבין? אורלי שלי מתה

 

יעברו שעתיים עד שנתאסף כל החברים בבית הוריה.

נבכה, נשתוק, נדמע ולא נאמין.

בצהרים ייצא מסע הלוויה ויעבור במסלול שהלכנו  יומיים קודם אני ואורלי שלי.

 

כולם ייבכו, אמא שלה תמרר בבכי קורע לב. האבא ישתוק שתיקה של סבל וייסורים שלא ראיתי מעולם.

ארז יבכה  ויצעק על הקבר הטרי…אורלי שלי.

 

ואני? אני רק שתקתי, דמעתי ללא שליטה, כאבתי, נקרעתי ונשבעתי שלא אשכח אותה לעולם.

 

בערב אחרי התפילה, ההמולה, הבכי והבלגן. יצאנו לילי ואני לעשן סגריה בחצר.

בקשתי שוב לשמוע מה בדיוק קרה, ולילי מספרת :

בחתונה של חברה מהגרעין, רקדנו אני ואורלי. פתאום אורלי אמרה משהו לא ברור. שמעתי שהיא אומרת יוסי,- לא הבנתי, העיניים שלה התהפכו ונעשו לבנות, היא צנחה על הרצפה ולא זזה זה היה מפחיד, היא פשוט כבתה.

לאמבולנס ולצוות הפרמדיקים שהגיעו למקום, לא נותר, אלא לקבוע את מותה”

   דום לב- הסבירו לנו. כך גם נדם ונגדע סיפור אהבתנו הקצר, אולי הקצר מידיי.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם