סבתא לילי

סתיו 1974  שישי בצהרים חוזר מבית ספר היישר לבית סבתי עם מתנה לשבת.

נר שהכנתי בשיעור מלאכה.

נר כתום בצורת תפוז והיא בהומור המיוחד שלה אומרת לי “תודה יא וולדי, כשאמות תדליק את הנר”

בתמימות של ילד בכיתה ה’ אני עונה לה “בסדר סבתא”

חודשיים או שבועיים יעברו עד שירכזו את כל בני המשפחה ויודיעו שסבתא חולה במחלה חשוכת מרפא וימיה ספורים.

כמובן שתמימות בשילוב טימטום הם מתכון מעולה לטיפשות במיטבה.

רצתי לסבתא ואמרתי לה “עוד מעט אדליק לך את הנר”.

כעבור ימים ספורים,  אני עושה דרכי מבית הספר לבית סבתא ומגלה מודעה לבנה עליה כיתוב שחור “בצער רב מודיעים על לכתה של לילי דנה לבית נעים ז”ל ”

עברה בי המחשבה שזו היא, רק לא הייתי סגור על זה. ראשית כי קוראים לה סבתא ושנית היה לי מוזר שכתוב  “הלכה”

כי היא היתה מאוד חולה וקשה  היה לה  ללכת…

עשרות האנשים בכניסה לבית, בכי, צעקות ואווירה קשה קיבלו את פניי.

זה וודאי לא בגלל השעורים שלא הכנתי, מילמלתי לעצמי, אולי היא מתה?

נכנסתי פנימה ראיתי את דודה לוצ’ה בוכה ומכל הרגעים בעולם החלטתי שזה הרגע המתאים, נגשתי למישהו שאין לי מושג מי הוא. בקשתי שידליק את נר התפוז ונעמדתי מולו בוהה.

זמן קצר אחר כך מגיע אמבולנס, כולם צועקים חזק יותר. הדלתות מאחור נפתחות ומוציאים אלונקה ועליה סבתא שלי המתה שרק מאוחר יותר הבנתי שזו היא מכוסה בלבן הזה מבית הכנסת.

הבכי הולך ומתחזק ואני, לראשונה בחיי פוגש את המוות.

התבגרתי בדקה.

התחלתי לבכות רק לאחר שראיתי את אבא בוכה.

זה הרג אותי.

נקרעתי מהסיטואציה.

חשבתי שלעולם לא אראה אותו צוחק יותר.

חשבתי מה יהיה עם כל הדברים שלה.

מה עושים איתה איפה מה למה… לא הבנתי כלום מלבד עצבות דמעות ובכי.

אני זוכר שהיה וויכוח אם ירשו לי לבוא ללויה או שמיותר.

התעקשתי.

רציתי בלי סבר.

בן הדודה שלי בא לקחת אותי ובדרך אני זוכר שאמרתי לו “בוא נקנה פרחים לקבר של סבתא”. אין לי מושג מהיכן זה בא לי, אבל זה מה שרציתי.

אני זוכר והתמונה לא יוצאת לי מהראש, הוא גבר בשנות העשרים לחייו, הוא בכה וחיבק אותי חזק.

קנינו פרחים.

בלוויה ראיתי איך מכניסים אותה לבור הפתוח ומכסים בחול.

ביקשו שאניח את הזר על התלולית שנוצרה

הנחתי והדמעות זרמו ללא שליטה.

אני זוכר שבכיתי כל הלילה.

בכיתי על סבתא ולא מעט על מוות שעוצר חיים.

בבוקר הלכתי לראות את נר התפוז. הוא עדין דלק ולמען האמת, הוא כבה רק כעבור שבעת ימי אבל.

כך פגשתי, כך חוויתי וכך אני זוכר את המוות הראשון שלי.

סבתא לילי יהי זכרך ברוך

 

 

 

 

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם